יום שני, 16 במאי 2016

סיפורו של דרור זיכרמן, לזכר אורי בינמו ז"ל ולמען אלאור אזריה.

משהו קצת שונה הפעם. פשוט כי הייתי חייבת. כי אין אמון במערכת. כי אני מאמינה שצה"ל צריך לתת גב לחייליו. אחרת - למה שמישהו יסכים להישלח אל החזית? איך מצפים מהחיילים לתת הכל מעצמם, כולל החיים עצמם - מבלי שיהיה מי שיגן עליהם מסיטואציות כאלו. הדילמות שהחיילים בחזית נתקלים בהן, יום-יום בתקופה האחרונה, בלתי נתפסות. תחשבו, מדובר בחבר'ה שעד לא מזמן היו נערים ונערות. וכעת הם בחזית, אמורים לשמור ולהגן על האזרחים - אך מי מגן עליהם?

הפעם אני משתפת פוסט שכתב דרור זיכרמן בפייסבוק, פוסט שמאוד ריגש אותי.

אז למה אני משתפת את זה כאן? פשוט כי בפייסבוק זה נעלם. וכאן מנועי החיפוש של גוגל כן יכולים למצוא את הפוסט, אם מישהו אי פעם יחפש משהו...


לינק לפוסט המקורי בפייסבוק

Dror Zicherman .
March 26
2016
אני חייב להוריד משהו מהלב שיושב לי כבר כמה ימים בערך, מאז ששמעתי על החייל, אלאור אזריה, שוידא הריגה במחבל שניסה לרצוח אותו.
לפני כן אני רוצה רק לציין שחלק מהדברים שאכתוב בפוסט הזה אמרתי למספר מצומצם מאוד של אנשים ועצם העובדה שאני מרגיש שאני חייב לכתוב את זה עכשיו מציפה אותי מבפנים, ולמרות זאת אשתף:
ב29.12.05 הייתי חלק מצוות סיור שגרתי כחלק מהפעילות המבצעית השוטפת שביצע הגדוד שלי בגזרת טול כרם בה שירתתי
במהלך הסיור קיבלנו התראה על כוונת מחבלים לבצע פיגוע באחד ממופעי חנוכה ולכן אורי בינמו ז"ל החליט להקים מחסום פתע ביציאה הדרומית מהעיר טול כרם
קיבלנו הוראה מפורשת לבדוק את כל הרכבים שיוצאים מטול כרם לכיוון ישראל כאשר הפרט העיקרי הוא לבדוק שתאריך הלידה של המפגע הוא שנת 76, וכך עשינו, בדקנו את הרכבים בדיקה קפדנית
אחרי 50 דקות מתחילת המחסום הגיעה מונית פלסטינית עם 8 נוסעים
לקחתי מהם את תעודות הזהות, ולאחר בדיקה באחת מהן שנת הלידה היתה 76
מיד הורנו לנוסעי המונית לצאת החוצה על מנת שנוכל לבדוק אותם
בדקנו 3 נוסעים ראשונים וראינו שאין עליהם אמל"ח (אמצעי לחימה) ואמרנו להם לזוז הצידה
הנוסע הרביעי לבש מעיל עור,
אמנם היה חודש דצמבר, אבל אותו יום היה חם מהרגיל
אותו נוסע היה מחבל מתאבד שהיה בדרך לביצוע פיגוע באחד ממופעי חנוכה
(למחבל וליתר הנוסעים היו אישורי עבודה בשטח ישראל, שזה פחות רלוונטי לפוסט אבל חשוב לציין)
בכל מקרה,
אורי רצה לבדוק את אותו נוסע, אבל מעיל העור שלו העלה את חשדי באופן מחריד
תוך כדי בדיקה כיוונתי את הנשק לראשו של המחבל, אורי ראה שכיוונתי את הנשק ואז הוא פנה אליי
והתנהל ביננו דיאלוג שלא אשכח לעולם
אורי: זיכרמן אתה לא יורה
אני: אבל הוא לובש מעיל עור...
אורי: אתה לא יורה, נקודה!
אני כמובן הקשבתי לאורי והתנהגתי ע"פ הנהלים, לפיהם רק אם יש זיהוי ודאי מותר לירות
לאחר כמה שניות, אורי מסתובב לכיוון המחבל ופונה אליו תחילה בעברית
אורי: תפתח את המעיל ותראה לי את החולצה
המחבל הסתכל עליו בעיני עגל, כאילו הוא לא מבין עברית, אז אורי התחיל לצעוק עליו בערבית ותוך כדי מסמן לי לא לירות, כאשר אני עם נשק עם כדור בקנה, מכוון היישר לפניו של המחבל, אבל אני מקשיב לאורי, ולא עושה דבר
אורי: אירפע אל בלוזה (תרים את החולצה)
המחבל הסתכל עליי, החזיר את המבט לאורי ועשה תנועה כאילו הוא עומד להוריד את החולצה
אבל הוא הפעיל את המתג של המטען שנשא עליו, מטען של כמעט 30 קילו, ופיצץ את עצמו עליי ועל אורי
אורי נהרג באירוע, ואני נפצעתי קשה
אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה אילולא עצרנו אותו. איזה חג חנוכה זה היה הופך להיות באותו דצמבר של 2005. לפני יותר מ-11 שנה. אורי מנע טרגדיה לעשרות משפחות. אבל הביא על עצמו ועל המשפחה שלו טרגדיה נוראית. אני לא אשכח את היום הזה לעולם. לא אשכח את הרגע הזה אף פעם. 
אחרי שנים של פציעה, כל ערב חוזר אליי האירוע הזה מחדש
פעלתי לפי ההוראות,
לא יריתי במחבל כי לא היה זיהוי ודאי
רציתי מאוד לירות בו, אבל אורי, שהיה קפדן, לא אישר לי
ושנינו שילמנו מחיר קשה מאוד,
הוא בחייו ואני בבריאותי
כל זאת בגלל שפעלתי לפי הוראות פתיחה באש
ולמרות שממש רציתי לירות במחבל, לא יריתי
כזה אני, לא מפר הוראות
למה אני משתף זאת? כי נמאס לי, אני מתוסכל מאוד ממה שקורה במדינה שלנו בחודשים האחרונים, כבר חודשים שחיילי צה"ל מתמודדים עם דילמה: "האם לנטרל האם לוודא הריגה?", וכל פעם אותם פרשנים בערוצי הטלוויזיה השונים דנים בינהם לאיזה חברה הפכנו להיות.
האירוע שקרה בשבת הוא מבחינתי השיא! חייל יורה במחבל ומוודא הריגה, ובכל כלי תקשורתי מפרסמים "תמונות זוועה" של "הוצאה להורג", כלשונם. כאילו שהחייל הוציא להורג סתם איזה עובר אורח, אזרח תמים, שלא עשה דבר.
פרשן טלוויזיה אחד אומר שהחייל הוא מעריץ של הצל ובנצי גופשטיין כי הוא עשה לייק לעמוד שלהם
פרשן אחר מוסיף שהחייל הקשיב לרב הראשי שאמר שאסור להקשיב לרמטכ"ל או משהו כזה (לא יודע מה הציטוט המדויק)
כולם מתחרים אחד בשני מי יותר מזועזע מהאירוע ומנסים לחפש תירוצים מסביב.
והמערכת הצבאית? מתנערת ממנו, בכל מקום מנסים להיות יפי נפש, אומרים שאלו לא הנהלים של הצבא, שצה"ל לא מוציא להורג.
נכון, חייל צה"ל לא מוציא להורג, חייל צה"ל מוודא הריגה במחבל! מחבל! מחבל מפגע!!! שכחנו את זה? זה לא סתם פלשתיני. מ-ח-ב-ל!
אותו מחבל גם לבש מעיל עור ביום חם.
אותו מחבל גם עשה תנועה עם היד כאילו הוא הולך להפיל את מטען!
החייל לא הרג אזרח תמים, הוא הרג אדם עם אמצעי וכוונה לרצוח חיילים או ישראלים אקראיים.
הנהלים שמדברים עליהם בצה"ל הם בדיחה, בדיחה גרועה מאוד.
תספרו לי עוד כמה הצבא שלנו הומני, אבל לפני שתדברו על נהלי פתיחה באש, תזכרו שבגלל אותם נהלים, אורי איננו ואני נשארתי פצוע קשה והלום קרב
מי יודע, אולי עדיף להיחשב כרוצח (ע"פ התקשורת ובראשה אמנון אברמוביץ') מאשר להיות הלום קרב. 
מה שכן, לדעתי אותו חייל, אלאור אזריה, הוא גיבור ואני מצדיע לו, הוא הרג מחבל ומנע פגיעה עתידית בחפים מפשע.
דרור זיכרמן, 2005.


אלאור אזריה, 2016.











אין תגובות:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...